308 ימים במילואים

"הקצין צועד ראשון": ממחנה שורה ועד יותר מ־300 ימי מילואים – הסיפור של הרב נתנאל בן מעש, עסק של מילואימניק

ב־7 באוקטובר הוא ביקש להגיע למחנה שורה כחזן ורב. המפגש עם השכול גרם לו להבין שהוא רוצה גם להוביל, ויצא לקורס קצינים. היום, אחרי מאות ימי מילואים, שירות כרב גדוד והתנדבות לחתן לוחמים, הוא ממשיך גם לערוך חופות ולראות בשליחות שלו דרך חיים.
עסק של מילואימניק נתנאל בן מעש

יש אנשים שהמדים הם חלק מהחיים שלהם. אצל עסק במדים הרב נתנאל בן מעש, סרן במילואים ורב גדוד 137 בהגנה האווירית, המדים הם הרבה מעבר לתפקיד – הם שליחות.

ב־7 באוקטובר 2023, כשהכאוס השתלט על הצבא ועל המדינה כולה, נתנאל לא חיכה שיקראו לו. כחזן צבאי, הוא ביקש להגיע למחנה שורה, למקום שבו הרגיש שיוכל לתת את המקסימום דווקא ברגע שבו עם ישראל היה זקוק לכך יותר מכול. שם, בין המראות, הריחות והכאב הבלתי נתפס, הוא ליווה משפחות שכולות, השתתף בהלוויות והעניק למשפחות את מה שלפעמים היה הדבר היחיד שאפשר לתת – נוכחות, חיבוק, תפילה ומילים.

אבל דווקא שם נולד אצלו גם שינוי נוסף. כשהבחין שרבים מהחללים שהוא מזכיר בשמם הם קצינים, הוא שאל מדוע. התשובה שקיבל "הקצין צועד ראשון" , נחרטה בו והפכה להחלטה: הוא יצא לקורס קצינים, כדי לא רק ללוות את החיילים שלו כרב וכחזן, אלא גם להוביל אותם.

מאז צבר כבר יותר מ־300 ימי מילואים, ובמקביל להמשך השירות הצבאי הוא ממשיך גם בשליחות האזרחית שלו כרב וכעורך חופות. במשך השנים הוא חיתן מאות זוגות, בהם גם אילנית לוי ואלירז שדה, ומקפיד ליצור חופות שמחברות בין מסורת להלכה לבין שמחה, רגש, הומור ונגישות לקהל הרחב.

גם בתקופת המלחמה הוא בחר לחבר בין שני העולמות, כשהתנדב במיזם "מחתנים את הלוחמים" וסייע ללוחמים שחתונתם נפגעה בגלל המלחמה.

זהו סיפור על אדם שמלווה אנשים ברגעים הקשים ביותר שלהם וברגעים השמחים ביותר. על רב שרואה במילואים חובה, בפיקוד אחריות, ובחופה שליחות. ובעיקר, על מי שמאמין שהדרך הנכונה היא פשוט להיות שם, עם האנשים, עם המשפחה ועם עם ישראל.

ביקשנו מהרב נתנאל בן מעש, חבר קהילת עסק במדים, עסק של מילואימניק, לספר על המסע שעבר, על הימים במחנה שורה, על ההחלטה להפוך לקצין, על יותר מ־300 ימי המילואים ועל הדרך שבה כל אלה משפיעים גם על האדם שהוא פוגש מתחת לחופה.

דברים שלא ידעת על עסקים של מילואימניקים

ב־7 באוקטובר גויסת למילואים והגעת למחנה שורה יחד עם שניים מאחיך. אתה רב וחזן צבאי, ושם פגשת את אחת הזירות הקשות והמטלטלות ביותר של המלחמה. איך אתה זוכר את הימים הראשונים במחנה שורה, ומה עבר עליך שם?

ה-7 באוקטובר תפס אותי בהלם מוחלט, כמו את כולנו.

עד אותו בוקר הייתי משובץ בפיקוד העורף בנתניה. קיבלתי צו 8, אבל נאמר לי להמתין עד שיקראו לי.

יש לי שני אחים שהם חזנים צבאיים, ואני התחננתי בפניהם: "בבקשה, תספחו אותי אליכם. תנו לי להגיע למגרש הביתי שלי, למקום שבו אני יודע שאני יכול לתת את המקסימום".

למדתי חזנות ופיתוח קול במשך שלוש שנים אצל הטובים שבטובים, והרגשתי שדווקא עכשיו, בתוך התופת הזו, יש לי יכולת לתת משהו שאולי אף אחד אחר לא יכול לתת באותו רגע.

אבל היה כאוס מוחלט. הצבא היה בתוך אירוע בסדר גודל שלא הכיר מעולם, ולא באמת היה ניתן לספח אנשים בין הגזרות.

ובכל זאת, הפעלתי את כל הקשרים שהיו לי. דחפתי מכל הכיוונים, מכל הגזרות, ולא ויתרתי. בסופו של דבר, למרות המציאות הבלתי אפשרית, הצלחתי להיות מסופח.

הגעתי לשורה.

הריחות שם היו נוראיים. בדיוק באותו זמן דיברו על כך שהגיעה משאית נוספת עם גופות. קשה לתאר במילים את המראות, את הריחות ואת התחושה באוויר. השם ישמור.

לא היה זמן לעכל.

מיד נשאבתי לעבודה.

"יאללה, לך תעשה מה שאתה יודע. תלמד את העבודה תוך כדי תנועה".

ב-15 השנים האחרונות אני עוסק גם בעריכת לוויות ביישוב מכמורת, כך שהעבודה עצמה לא הייתה זרה לי. הכרתי את ההתנהלות, הכרתי את הרגישות, הכרתי את הרגעים שבהם צריך לדעת פשוט להיות שם.

אבל כאן הכול היה אחר.

כאן הרגישות הייתה צריכה להיות שבעתיים.

כי לא מדובר בעוד לוויה. מדובר באנשים שנרצחו בנסיבות בלתי נתפסות, במשפחות שמחכות לתשובות, בחיילים ואנשי זק"א שעומדים מול מראות שאי אפשר לשכוח.

ובתוך כל הכאב והכאוס, הבנתי שאני נמצא בדיוק במקום שבו אני צריך להיות.

לא חיפשתי תפקיד.

חיפשתי שליחות.

וברגע שהגעתי לשם, כבר לא היה מקום להלם. היה צריך לעבוד, לתת כבוד אחרון, ולהיות שם בשביל עם ישראל ברגעים הקשים ביותר שאפשר לדמיין.

במסגרת השירות במחנה שורה היית שותף בהלוויות ובמפגשים עם משפחות שכולות, וליווית משפחות גם בהמשך הדרך. איך משפיע על אדם מפגש כל כך קרוב עם השכול, ומה לקחת משם איתך לחיים ולתפקיד שלך כרב?

האמת היא שקשה לי לדבר על זה בלי לחזור לשם לרגע.

במחנה שורה פגשתי לצערי המון שכול, צער ויגון. ראיתי אנשים שהרגישו ברגע אחד שהשמיים פשוט נפלו עליהם. אתה עומד מול משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכול, ומבין שאין באמת מילים שיכולות לתקן את מה שקרה.

בתור רב וחזן, הרגשתי שהתפקיד שלי באותו רגע הוא פשוט לתת את כל מה שיש לי. לחבק, להיות איתם בתוך הכאב, להתפלל, לשיר, לומר את המילים הנכונות, ולפעמים גם פשוט לשתוק ולהיות שם.

אני חושב שהדבר שהכי השפיע עליי היה הקשר שנוצר עם המשפחות. לפעמים הכרנו רק זמן קצר לפני הלוויה, אבל ברגע שאתה עומד עם משפחה ליד הקבר, ברגע הכי קשה בחיים שלה, אתה כבר לא באמת זר להם.

ולא פעם, אחרי הלוויה, המשפחה ביקשה דרך החמ"ל: "אנחנו רוצים שהוא יבוא שוב". אחר כך ביקשו שאגיע גם לאזכרות. זה ריגש אותי מאוד, כי הבנתי שהם לא מחפשים רק רב או חזן. הם ביקשו את האדם שהיה איתם באותו רגע. מי שחיבק אותם, התפלל איתם והיה איתם בתוך הכאב.

וזה משהו שנשאר איתי עד היום.

נכון, הכרנו רק עכשיו, אבל מהרגע הזה השכול שלהם הפך להיות גם השכול שלי. זה כבר לא היה "השכול של המשפחה", אלא משהו שהרגשתי ששייך לכולנו.

אני חושב שזה שינה אותי גם כרב. הבנתי עוד יותר שרב לא תמיד צריך להגיע עם תשובות. לפעמים אין תשובות. לפעמים אין אפילו מילים.

לפעמים כל מה שאדם צריך זה שמישהו יהיה לידו ולא יברח מהכאב שלו.

ואני חושב שזו אחת השליחויות הכי גדולות שקיבלתי בחיים – להיות שם עם אדם ברגע שבו העולם שלו חרב, ולהגיד לו בלי הרבה מילים: אני איתך. אתה לא לבד.

באחד הרגעים שאתה מתאר, הבנת שרבים מהנופלים היו קצינים, וקיבלת הסבר שהם "חוד החנית" של הצבא. התובנה הזאת הובילה אותך לצאת לקורס קצינים בעצמך. למה החלטת דווקא אז לעשות את הצעד הזה, אחרי שכבר היית רב ואיש מילואים פעיל?

כחזן צבאי, במסגרת התפקיד הייתי מזכיר את שמו ואת דרגתו של כל חלל. בשלב מסוים שמתי לב שרבים מאוד מהחללים הם קצינים, ולא הבנתי מדוע.

שאלתי חבר בדרגת אלוף-משנה, שמתפלל איתי בבית הכנסת במכמורת, והוא אמר לי משפט שנחרט בי: "אתה לא יודע שככה זה בצה"ל? הקצין צועד ראשון".

זה פשוט הדהים אותי. הבנתי שבצה"ל הקצין הוא חוד החנית. הוא לא שולח את החיילים שלו למקום שהוא לא מוכן להיות בו בעצמו, אלא מוביל מלפנים ולוקח אחריות.

באותו רגע גמלה בליבי החלטה: בהזדמנות הראשונה אני יוצא לקורס קצינים. רציתי להיות לא רק מי שמלווה את החיילים כרב וכחזן, אלא גם מי שמוביל אותם וצועד איתם קדימה.

עסק במדים עסק של מילואימניק הרב נתנאל בן מעש

השלמת קורס קצינים שכלל אימונים, ניווטי לילה, מטווחים ולחימה בטרור, והפכת לקצין בצה"ל. איך הייתה החוויה להיות רב מצד אחד וחייל וקצין מצד שני, ומה למדת על עצמך במהלך ההכשרה?

במהלך ההכשרה לקורס הקצינים למדתי שהגיל הוא לא מגבלה – הרבה מזה נמצא בראש.

היו ניווטים, פאזצטות, מסעות עם ציוד כבד על הגב, וקצב לימודים יומיומי מטורף, מ-5:30 בבוקר ועד 23:00 בלילה. היו רגעים שאחרי מסע אמרתי לעצמי: "מחר אני לא אצליח להזיז את הרגליים".

אבל כשאתה ממוקד מטרה, אתה פשוט לא רואה בעיניים. התשוקה להצליח דוחפת אותך מעבר למה שחשבת שאתה מסוגל לעשות, ומביאה אותך לפעולות שמרגישות כמעט מעל הטבע.

שם הבנתי שהמגבלה האמיתית היא לא הגיל ולא הגוף, אלא בעיקר מה שאתה אומר לעצמך שאתה מסוגל לעשות.

עסק במדים עסק של מילואימניק הרב נתנאל בן מעש

היום אתה סרן במילואים ורב גדוד 137 בהגנה האווירית, וצברת כבר יותר מ־300 ימי מילואים. כשאתה מסתכל על המספר הזה – מה הוא אומר לך? ומה היה המחיר האישי של מאות הימים האלה, לצד המשפחה, הקהילה והעבודה שלך?

ההמטרה שלי במילואים היא להיכנס תחת האלונקה יחד עם אחיי. דווקא בימים שבהם נשמעים קולות על כך שציבור כזה או אחר לא משרת, חשוב לי להזכיר שיש מאות רבות של חברים מהציבור החרדי והחב"די שעושים מילואים במסירות גדולה.

יש לי, בלי עין הרע, עשרה ילדים. מזמן כבר הייתי יכול להיות פטור ממילואים, אבל כל עוד אני יכול – אני ממשיך להגיע. אשתי והמשפחה תומכים בי באופן מלא, למרות הקושי הגדול שאבא לא נמצא בבית.

ואני אומר את זה תמיד: כשבעל נמצא במילואים, גם האישה נמצאת במילואים. היא נשארת בבית לבד עם הילדים, מנהלת את הבית ומתמודדת עם הכול.

לאחרונה קיבלנו את כרטיס "פייטר". ברגע שקיבלתי אותו הגשתי אותו לאשתי ואמרתי לה: "זה שלך. לכי ליהנות ממנו". החברים בבסיס צחקו עליי: "מה עובר עליך? אתה עשית את המילואים, זה שלך".

אבל מבחינתי הם פשוט לא הבינו את הנקודה. כשמבינים מהי זוגיות, מפנימים שאתה ואשתך זה אחד. המילואים הם שלי, אבל המחיר והמאמץ הם גם שלה.

ובאמת, זה אפילו משמח אותי לראות שאשתי קונה דברים בשבילה יותר ממה שאני קונה לעצמי. מבחינתי, אם אני כבר מקריב זמן מהבית, אני רוצה שגם היא תרגיש שקיבלה משהו בחזרה.

אתה חי על התפר שבין שני עולמות: במדים אתה רב וקצין שמלווה חיילים, ובחיים האזרחיים אתה עומד מתחת לחופה ומלווה זוג בתחילת חיי הנישואים. האם דווקא אחרי 7 באוקטובר והשירות הממושך אתה מרגיש היום אחרת כשאתה עומד מתחת לחופה?

כן. דווקא אחרי 7 באוקטובר החופות שלי הפכו להיות יותר שמחות. יותר משוחררות, יותר עם חיות. אפילו הייתי אומר, כמו שאומרים בצבא, יותר "ברבאק".

שאלו אותי כמה פעמים למה אני מגיע ככה לחופות, ועניתי שזה כנראה המקום שבו אני פורק חלק ממה שעברתי.

אחרי מה שראיתי במחנה שורה, אחרי המפגש עם המשפחות השכולות ואחרי תקופות ארוכות של מילואים, משהו בתפיסה שלי את החיים השתנה. החיים הפכו להיות לא מובנים מאליהם.

פתאום להגיע לחופה, לראות זוג צעיר שעומד ומתחיל את החיים שלו יחד, להסתכל על המשפחה והחברים סביבם ולשמוע מוזיקה ושירה – אתה מבין את הדברים האלה אחרת. אתה מבין כמה החיים עצמם הם דבר שצריך להודות עליו.

הרגשתי שאם ניסו לפגוע לנו בשמחת החיים וביכולת להמשיך, אז אני דווקא רוצה לעשות את הדבר ההפוך. לא מתוך איזו הצהרה גדולה, אלא פשוט לחיות. לשמוח. לשיר. לחתן זוגות ולהמשיך.

והתחושה הזאת הייתה איתי לאורך כל התקופה, עד שאחרון החטופים חזר הביתה. לא הייתה כמעט חופה שבה לא הזכרתי את החטופים, התפללתי לשלומם וביקשתי הצלחה ושמירה על חיילי צה"ל.

השמחה בחופה לא הייתה מנותקת ממה שקורה בחוץ. להפך. דווקא בגלל שידעתי כמה החיים לא מובנים מאליהם, השמחה קיבלה אצלי משמעות אחרת.

בסופו של דבר, אני מגיע לחופה כדי לשמח את החתן והכלה. אבל אחרי 7 באוקטובר אני חושב שאני מבין קצת יותר כמה גדולה הזכות פשוט לעמוד שם, לראות שני אנשים שבוחרים לבנות יחד חיים, ולשמוח איתם ברגע הזה.

עסק במדים עסק של מילואימניק הרב נתנאל בן מעש

במהלך המלחמה התנדבת גם במיזם "מחתנים את הלוחמים", שסייע לחיילים וללוחמים שהחתונה שלהם נדחתה בגלל המלחמה. מה גרם לך להתנדב, ואיזה רגע מתוך המיזם הזה אתה לא שוכח?

את המיזם יזם ידידי הרב שמואל בסטרצקי, רב בסביון. הוא פנה אליי וביקש ממני לקחת חלק, וכמובן שנעניתי בחיוב.

הייתי בעצמי במילואים, ובמקביל אני רב שמחתן זוגות, ולכן הכרתי מקרוב את המציאות הזאת. היו זוגות שתכננו חתונה, סגרו אולם, הזמינו משפחה וחברים, ואז הגיע 7 באוקטובר והכול השתנה. היו חתנים שהיו עמוק בתוך עזה ולא הייתה שום אפשרות לדעת מתי הם יוכלו לצאת.

מה שאני זוכר במיוחד מהאירוע זו הייתה שמחה אמיתית. שמחה של כולם. לא רק של החתנים והכלות, אלא של המשפחות, החברים וכל מי שהיה שם.

האירוע עצמו היה בנוי בצורה מאוד מיוחדת. כל אחת מהחופות קיבלה ביטוי בשלב אחר של הטקס. בחופה אחת היו ברכות האירוסין, בחופה אחרת מעמד הטבעת, בחופה נוספת חלק אחר מהטקס, והמצלמה הייתה עוברת מחופה לחופה בהתאם לשלב שבו נמצאים. כך למעשה כל הזוגות היו חלק מאותה חופה גדולה.

מכיוון שאני חזן, ביקשו ממני לשיר את הברכה השביעית. מצאתי את עצמי עומד מול קהל של אלפים ושר את הברכה יחד איתם. זו הייתה אחת החוויות המרגשות והעוצמתיות שהיו לי בתקופה הזאת.

אני זוכר את הרגע הזה בעיקר בגלל השילוב שהיה בו. מצד אחד אתה עומד מתחת לחופה ומברך זוג צעיר, ומצד שני אתה יודע מה אותם לוחמים עברו ומה קורה במדינה באותו זמן. ובכל זאת, באותו רגע הייתה שמחה גדולה ואמיתית.

מבחינתי זו הייתה זכות גדולה להיות חלק מהאירוע הזה, גם כרב, גם כחזן וגם כמילואימניק.

לצד כל העשייה הצבאית שלך, אתה מוכר גם כרב שמקפיד שהחופה תהיה שמחה, אישית, נגישה ומותאמת גם לקהל שאינו דתי. איך נולד הסגנון הזה, ואיך אתה מצליח לחבר בין מסורת והלכה לבין שירה, הומור ורגע אישי של הזוג?

אני חושב שזה התחיל מהמפגש שלי עם הזוגות לאורך השנים.

כל זוג מגיע עם הסיפור שלו, עם המשפחה שלו ועם האופי שלו. מבחינתי, חופה לא צריכה להיות משהו שעושים בצורה אוטומטית. ההלכה היא כמובן הבסיס, ואני מקפיד עליה, אבל בתוך המסגרת הזאת יש הרבה מקום לאדם, לסיפור שלו ולשמחה שלו.

בגלל זה אני מקפיד מאוד על תיאום ציפיות עם כל זוג לפני החופה. מבחינתי זה חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלי. אני יושב עם בני הזוג, מכיר אותם, שומע את סיפור ההיכרות שלהם ולפעמים אפילו שוזר חלקים ממנו בתוך הטקס. אני שואל אותם שאלות כדי להבין מה חשוב להם, מסביר להם איך החופה תיראה ושומע מהם מה הם רוצים ומה פחות מתאים להם. כשיש היכרות ותיאום מראש, ביום החופה הכול הרבה יותר טבעי.

אני גם חזן, ולכן השירה היא חלק מאוד טבעי ממני. אני אוהב לשלב ניגונים, שירה, סיפורים וקצת הומור כשזה מתאים, אבל הכול צריך לשרת את הרגע ולא להשתלט עליו.

יש עוד דבר שמאוד חשוב לי בגישה שלי: אני לא חושב שיש יהודי שהוא "מנותק" מהיהדות. מבחינתי, כיהודי אתה מחובר על מלא. לפעמים החיבור הזה נמצא יותר בחוץ ולפעמים הוא נמצא עמוק בפנים.

התפקיד שלי כרב הוא לא ללמד אדם שהוא יהודי, אלא לפעמים פשוט לגלות יחד איתו את מה שכבר נמצא שם ולהאיר את החיבור הזה.

לכן אני רוצה שהחופה תהיה מקום שבו אנשים מרגישים את המסורת, אבל גם מרגישים את עצמם. כשאומרים ברכה, שרים ניגון או מסבירים את המשמעות של משהו שקורה בחופה, אני רוצה שהדברים יפגשו את האנשים ולא יישארו רק מילים.

ובסופו של דבר, אני משתדל לזכור שהחופה היא של החתן והכלה. אני שם כדי להוביל את הטקס, לשמור על ההלכה וליצור את האווירה, אבל הסיפור הוא שלהם.

לאורך השנים חיתנת זוגות מכל הסוגים, בהם גם אילנית לוי ואלירז שדה, וגם השתתפת בחופות מיוחדות מאוד כמו החתונה של ארבעה זוגות מדיירי הוסטל לאנשים עם מוגבלויות. מה כל החופות האלה לימדו אותך על התפקיד של רב ברגע שבו שני אנשים בוחרים להקים בית?

אני מגיע לכל חופה עם הרבה עוצמה פנימית, ואני חושב שזה משהו שמורגש במהלך הטקס. אבל מבחינתי העוצמה הזאת היא לא העניין. התפקיד שלי כרב הוא באמת ליצור ערך רב במעמד הקדוש הזה.

חופה היא לא עוד טקס שצריך "לעבור". יש כאן מעמד רוחני מאוד משמעותי. שני אנשים עומדים ברגע אחד, חד-פעמי, ומחליטים להקים יחד בית. זה רגע מרטיט, קדוש ומרגש, והוא לא יחזור לעולם בדיוק באותה צורה.

לכן אני נותן את המיטב שלי לכל זוג, בלי קשר למי הם ומה המעמד שלהם.

אחד הדברים שנגעו בי במיוחד היה חתן שהיה יתום וסבל מגמגום משמעותי. אחרי החופה הוא כתב לי:

"תודההה רבה על הכל כבוד הרב, שבת שלום ואני מאוד אוהב אותכם. בזכותך הרגשתי מלך ליום אחד ❤️‍🔥"

זה משפט שאני זוכר. מבחינתי הוא אומר הרבה על מה שאני רוצה לעשות בחופה. לתת לאדם שמולי להרגיש את החשיבות של הרגע שהוא נמצא בו.

גם החתונה של ארבעה זוגות מדיירי הוסטל לאנשים עם מוגבלויות הייתה עבורי חוויה משמעותית. אתה רואה אנשים שרוצים להקים בית, לאהוב ולהיות יחד, ואתה מבין עד כמה הרצון הזה בסיסי ואנושי.

יצא לי גם לחתן אנשים מוכרים, כמו אילנית לוי ואלירז שדה, אבל מבחינתי אין הבדל במה שאני נותן. כל זוג מקבל ממני את אותה רצינות ואת אותו מאמץ.

אני משתדל להגיע לכל חופה אחרי שהכרתי את הזוג, שמעתי את הסיפור שלהם ותיאמתי איתם ציפיות. ואז, ברגע האמת, אני רוצה להיות שם במאה אחוז.

כי מבחינתי חופה היא לא עוד רגע בלוח השנה. זה רגע אחד בחיים. ולכן אני נותן בו את המיטב.

אחרי כל מה שעברת - יותר מ־300 ימי מילואים, מחנה שורה, ליווי משפחות שכולות, קורס קצינים, שירות כרב גדוד, התנדבות למען לוחמים ומאות חופות - איך אתה מגדיר היום את השליחות שלך? מה אתה מרגיש שאתה בא לתת לאנשים שאתה פוגש?

אני חושב שהיום אני מבין את השליחות שלי קצת אחרת.

אני לא מגדיר את עצמי רק כרב, רק כחזן, רק כקצין או רק כעורך חופות. כל אחד מהדברים האלה הוא חלק ממני, ובכל אחד מהם אני פוגש אנשים במקום אחר בחיים שלהם.

אני גם יועץ זוגי, והנושא של זוגיות ובניית בית באמת בוער בעצמותיי. אני רוצה לעזור לזוגות לא רק להתחיל את החיים יחד, אלא גם לדעת איך לצלוח את האתגרים שהחיים מביאים איתם.

לכן גם בשיחה שאני מקיים עם כל זוג לפני החופה, בתיאום הציפיות, אני לא מסתפק רק בלדבר על איך הטקס ייראה. אני שומע את הסיפור שלהם, שואל שאלות, ובתוך השיחה אני משתדל להשחיל גם כמה תובנות של זוגיות. לפעמים זו שיחה של כמה דקות שיכולה לתת לזוג נקודת מחשבה שתלווה אותו הרבה אחרי החופה.

זה משהו שאני מרגיש מאוד חזק. מבחינתי רב שמחתן זוג לא אמור להיעלם ברגע שהחופה נגמרת. אם אני יכול לתת להם משהו שיעזור להם בבניית הבית שלהם, אני רוצה לעשות את זה.

רק בשבוע שעבר יצא לי לחתן זוג שהתגרש לפני חמש שנים, ולאחר תקופה חזרו זה לזו והחליטו להינשא מחדש. בשפה ההלכתית זה נקרא "מחזיר גרושתו".

זו הייתה חופה מאוד מרגשת. כמעט לא הייתה עין יבשה בקהל. אבל מי שריגשו אותי יותר מכולם היו ארבעת הילדים שלהם, שני בנים ושתי בנות. לראות אותם עומדים שם ובוכים מהתרגשות עצומה כשההורים שלהם חוזרים זה לזה, היה רגע שלא אשכח.

זה בדיוק המקום שבו אני מרגיש שהרבנות שלי פוגשת את החיים עצמם. לא רק טקס, אלא אנשים, משפחות, זוגיות, משברים, התחלות חדשות והיכולת לפעמים לבנות מחדש.

ובצבא אני פוגש את האנשים במקום אחר לגמרי. אני רב גדוד, קצין ומילואימניק, ושם אני מלווה חיילים בתקופות מורכבות מאוד. בקהילה אני רב ומלווה משפחות, ובחינוך אני פוגש ילדים ונוער. דרך החזנות, השיעורים וההרצאות אני פוגש עוד הרבה אנשים.

בסופו של דבר, המכנה המשותף מבחינתי הוא הרצון להיות משמעותי עבור האדם שנמצא מולי.

אני רוצה שכל אדם שאני פוגש ייקח איתו משהו מהמפגש איתי – תובנה, כוח, שמחה, חיבור או אפילו רק תחושה שמישהו באמת הקשיב לו.

זו מבחינתי השליחות.

לא רק חופה – שליחות

הרב נתנאל בן מעש לא רואה את עצמו רק כרב, חזן, קצין או עורך חופות. כל אחד מהתפקידים האלה הוא חלק מהשליחות שלו – להיות שם עבור אנשים ברגעים משמעותיים בחייהם. כעורך חופות וכיועץ זוגי, הוא מבקש להכיר כל זוג באמת, להעניק לו לא רק חופה יהודית, שמחה, מרגשת ומכובדת, אלא גם כמה תובנות וכלים שיישארו איתו בבניית הבית. לצד זאת, כרב גדוד, קצין ומילואימניק הוא מלווה חיילים ברגעים מורכבים, ובקהילה ובחינוך ממשיך לפגוש משפחות, ילדים ואנשים נוספים.

בסופו של דבר, מבחינתו הכול מתחבר לאותה מטרה: להיות משמעותי עבור האדם שנמצא מולו. לתת לו כוח, שמחה, חיבור, תובנה ובעיקר את התחושה שמישהו באמת רואה אותו ומקשיב לו.

הרב נתנאל בן מעש – "חופה של פעם בחיים".

ליצירת קשר עם הרב נתנאל בן מעש :
054-2577034

 

📸 אינסטגרם:
https://www.instagram.com/haravnetanel_?igsh=djhhczRlZHE0bWQ2

🎵 טיקטוק:
https://www.tiktok.com/@haravnetanel?_r=1&_t=ZS-97msXjM7RBt

▶️ יוטיוב:
https://youtube.com/shorts/wbQtVzyI7kA?feature=shared

📘 פייסבוק:
https://www.facebook.com/100063980373059/

⭐ המלצות של זוגות באתר Mit4Mit:
http://www.mit4mit.co.il/biz/31367/review/5429afafba07a9204ae87786

 

מיזם עסק במדים הינו מיזם התנדבותי קהילתי אשר כל משאביו מתמיכות המונים בקמפיין giveback ועמותות רלוונטיות.

המיזם נותן לא.נשי המילואים וללא עלות מצידם אתר אינטרנט, במה פרסומית, קהילה חזקה בה אנו עובדים בשיתופי פעולה ומרחב מקצועי.

על מנת להמשיך ולגדול ולחזק את א.נשי המילואים אף פתחנו אפשרות לארגונים ובעלי עסקים לפרסם באתר ולתת חסות לאתרי המילואימניקים בלשונית פרסום באתר.

 

שתפו את הסיפור

מתגייסים ביחד עבור א.נשי מילואים עצמאיים ובונים פורטל מיוחד לעסקים שלהם.

כמו הרבה מאתנו, גם אני התגייסתי בצו 8 עם תחילת מלחמת חרבות ברזל לתת את חלקי וכמו כולם, גם אני נחשפתי לסיפורים של מאות א.נשי מילואים בעלי עסקים קטנים, עצמאיים, מהצפון והדרום, שהפעילות הכלכלית שלהם נעצרה בחריקת בלמים.

עוד סיפורי מדים

מהחזית ועד לעולם הפיננסי - רס"ר (מיל') מיכאל קדוש, יועץ משכנתאות ונדל"ן מהדרום, ממשיך לפעול מתוך שליחות, אחריות ודיוק. בראיון אישי ל"עסק במדים" הוא משתף על הדרך, הערכים והחזון שלו לעזור למשפחות בדרום להגשים את חלום הבית.
בשבועות האחרונים ובייתר שאת בשבוע האחרון, בשיחות רבות בין חברי קהילת עסק במדים המונה מעל ל 1,000 א.נשי מילואים עצמאיים, עלו טענות רבות על אופן הטיפול של המדינה בכלל ומשרד האוצר בפרט בנושאים שונים הקשורים להיותם עצמאיים במילואים.
עומר זמין משרת בצבא כנהג משא כבד אחראי תידלוקים, ניוד אוכל, ציוד ותחמושת, בעצם כל מה שהלוחמים זקוקים לו בשטח כדי לתפקד כמה שיותר טוב ומקצועי. בימי שגרה הוא ואשתו הודיה הם הבעלים של מכון ״האדרה״ כשהוא היה בשטח היא ניסתה לג׳נגל בין העסק לבית.
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0
ימים במילואים
0

עסקים במדים

הפקות ואירועים

הפקות ואירועים

שחף נצר

עורך ובמאי במילואים (לא בהכרח בסדר הזה). בן 57, מתל אביב. אחרי 550 יום במילואים, חלקם בקרבי וחלקם כאיש מדיה, מחפש את האתגרים ולקוחות חדשים

שחף
נצר

550

ימים במילואים

חנות ציוד לבעלי חיים

חנות ציוד לבעלי חיים

המספריים של זיו

זיו, בן 50, משרת בגדוד כלוחם בחטיבת יונתן. השנה, (2026) אני צפוי לעבור את ה100 ימי מילואים. הקשיים בהפעלת העסק בזמן המילואים התבטאו בעיקר באי וודאות מתי יוצאים הביתה מכיון שהיה לי חשוב לשמר את הלקוחות הקבועים והיה כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת

זיו
ולינסקי

125

ימים במילואים

ביטוח פיננסים ומשכנתאות

ביטוח פיננסים ומשכנתאות

Finance PT

עסק לייעוץ כלכלת המשפחה. עוזר למשפחות ויחידים לממש את החלומות ומטרות כלכליות בנחת וייצר סדר כלכלי בבית

אהרון
בלטמן

139

ימים במילואים

בית וגינה

בית וגינה

פאנקי קקטוס Funky Cactus

צמחים יפים לבית, למרפסת ולגינה. אני בן 51 מגבעתים, בעל החנות ומשרת במילואים קרוב ל 400 ימים מהשבעה באוקטובר.

איל
ברודו

364

ימים במילואים

שטח פרסום זה יכול להיות שלך